פסק-דין בתיק ע"פ 333/10

השופט נ' הנדל:

1.        מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה בפח 7028/08 (כב' השופטים: י' אלרון, כ' סעב ומ' גלעד) מיום 1.7.2009, אשר הרשיע את המערערת בביצוע עבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)  ביחד עם סעיף 29 לחוק; בביצוע עבירה של העלבת עובד ציבור לפי סעיף 288 לחוק העונשין בצירוף סעיף 29 לחוק וכן בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק בצירוף עם סעיף 29 לחוק. בית המשפט המחוזי הטיל על המערערת 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות וכן 10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים לבל תעבור אחת מהעבירות בהן הורשעה.

העובדות הצריכות לעניין

2.        סיפור המעשה, כפי שגולל ע"י בית המשפט המחוזי, הוא כדלקמן: ביום 5.2.2008, עצרו שוטרים רכב מסוג "איסוזו" (להלן: "הרכב"), בו נסעה המערערת ואחרים, בסמוך למועדון "הפרנקלין" שבכרמיאל. השוטרים ביקשו מהנוסעים לצאת ולהזדהות על מנת לבצע חיפוש ברכב. בתגובה, החלו המערערת ובן זוגה לקלל את השוטרים, באמרה לשוטרת לירז טל (להלן: "השוטרת") "שרמוטה" ולשוטרים הנוספים קראה "זונות". המערערת תקפה את השוטרת, תוך שהיא מכה בה בכתפיה ובחזה באמצעות התיק שנשאה, בעטה, חנקה ושרטה אותה בצווארה. השוטרים תפסו את המערערת ולו כדי למנוע ממנה להמשיך לתקוף את השוטרת. המערערת בתגובה בעטה בהם מספר פעמים באזור האשכים. המערערת הוסיפה ובעטה בשוטרים עת הכניסו אותה לניידת. היא המשיכה לקללם ואף משכה בשערה של השוטרת.

           לנוכח קביעת בית המשפט המחוזי כי סמכות השוטרים לעכב את המעורבים הופעלה כדין, נדחתה טענת המערערת לפיה רשאית היא להנות מהסייג לאחריות פלילית של הגנה עצמית. כמו כן, נדחתה טענתה לפיה השוטרים עשו יד אחת על מנת להפלילה. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת "לא הקפידה באמירת האמת, בלשון המעטה". זאת, בניגוד לעדות השוטרים שנתפשה כמהימנה.

           בבואו לגזור את דינה, התחשב בית-המשפט המחוזי בתסקירי שירות המבחן אשר הצביעו על סיכוי טוב לשיקומה. בית המשפט הדגיש את חומרת מעשיה וחרף זאת העדיף את המסלול השיקומי שהתבטא בקביעה לפיה עונש המאסר בפועל ירוצה בעבודות שירות.

           בערעור שלפנינו משיגה המערערת נגד הרשעתה, ולחלופין, נגד העונש שהושת עליה.

טענות הצדדים

3.          נימוקי הערעור מתבססים על ארבעה אדנים. האחד, קביעות המהימנות שיוחסו לשוטרים אל מול המערערת שגויות הן ואינן מתיישבות עם חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט המחוזי. בית המשפט התעלם כליל מעדות עד התביעה שתמך בגרסת המערערת. השני, פעולת העיכוב שביצעו השוטרים, כמו גם החיפוש ברכב היו שלא כדין. עוד נטען, כי אי קבלת "אישור שפיטה" כמשמעותו בפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א -1971 (להלן: פקודת המשטרה) יש בה להביא לביטולו של כתב האישום מכוח טענה מקדמית של הגנה מן הצדק. השלישי, קם למערערת הסייג של הגנה עצמית. המערערת נאלצה לבעוט באחד השוטרים כיוון שאחיזתו בידה המגובסת הכאיבה לה. אחרון, אין באמירות שיוחסו למערערת להוות יסוד ותשתית לביסוסה של עבירת העלבת עובד ציבור.

           לחילופין, משיגה המערערת נגד חומרת העונש. לטענתה, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל של ממש להמלצות שירות המבחן ונסיבותיה האישיות. כך למשל, גילה הצעיר - בת כשמונה עשרה וחצי בעת ביצוע העבירות; היותה חיילת בשירות חובה; שביעות רצונם של מפקדיה משירותה עת חזרה לשירות לאחר מאמצים רבים מצידה, וקיומו של אורח חיים נורמטיבי. עוד היא טוענת, כי לא ברור מדוע הטיל עליה בית המשפט המחוזי עונש זהה לזה שהטיל על נאשם 5, בן זוגה אותה עת, חרף הדגשתו כי נאשם 5 היה "הדומיננטי והאישיות המשפיעה ביותר על החבורה..." והינו בעל עבר פלילי רב. לעומת זאת, המערערת נעדרת עבר פלילי. יתר על כן: העונש שהושת על המערערת זהה בחומרתו לשל נאשם 2, על אף שהוא הורשע בביצוע מעשים חמורים יותר. בנוסף נטען, כי בית המשפט גזר עונש מותנה בן 10 חודשים הכפול באורכו מהעונש המרבי של עבירת העלבת עובד ציבור, העומד על 6 חודשים. לשיטתה, עונש של 10 חודשי מאסר מותנה בגין עבירה של העלבת עובד ציבור איננו מידתי ואיננו ראוי. מנגד, תומכת באת-כוח המשיבה בפסק הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערעור.

דיון

התערבות בממצאי הערכאה הדיונית

4.        לגישת המערערת, אין אמת בעובדות שנקבעו בבית המשפט קמא, לפיהן הכתה את השוטרת באמצעות תיקה "ובוודאי שלא חנקה אותה". השגותיה של המערערת כלפי הערכת המהימנות של בית המשפט את העדים שהופיעו בפניו, ואשר ממנה נגזרו הכרעותיו העובדתיות, אין בכוחן להיכנס בקהל המקרים החריגים בהם יתערב בית המשפט שלערעור בקביעותיה של הערכאה הדיונית וממצאיה. התרשמותם הישירה והבלתי אמצעית של שופטי ההרכב מהעדים אשר העידו במהלך המשפט והיחשפותם למארג הראיות שהונח בפניהם, מהווים בדרך-כלל מרכיב מכריע בתהליך קבלת ההחלטות על ידם. במקרה הקונקרטי, התרשם בית המשפט המחוזי בצורה חיובית מעדויות השוטרים. בניגוד לכך, התרשמותו מעדותה של המערערת הייתה שלילית. המערערת טענה לקיומן של תמיהות, סתירות "ברורות", ו"חוסר ההתאמה וההיגיון" הניכרים, לשיטתה בעדויות השוטרים. ברם, הלכה היא, כי כדי להתערב בקביעות הערכאה הדיונית בעניין הערכת העדויות וקביעת העובדות, לא די בהעלאת תמיהות. כפי שנפסק, "גם אם נותרו חללים סתומים בפרשה שהוכחה, שלא ניתן למלאם בתוכן. השאלה היא האם ה'יש' הראייתי מספיק כדי לבסס מסקנה של אחריות הנאשם למעשה הפלילי, האם התמיהות והחללים הם בעלי משקל כזה המקעקע את מידת הביטחון והוודאות במעורבות הנאשם במעשה המיוחס לו" (ראו ע"פ 3793/06 וורקו נ' מדינת ישראל (11.4.2007); ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (25.1.2007)). סתירה שאינה אלא אי דיוק עובדתי בפרט מסוים אינה דורשת דחיית העדות כבלתי מהימנה. ניתן אף לומר, כי במצב בו מספר עדים מתארים אירוע אחד, אין לצפות שתהא חפיפה מלאה בכל הפרטים. כמובן שהמדובר בעניין של מידה. במקרנו, הכרעת הדין ברורה, מפורטת, מתייחסת לכלל הטענות וכוללת קביעות חד משמעיות בנושאי מהימנות. בראייה זו, נדמה כי המערערת אוחזת בטפל ולא בעיקר. כך למשל, העיתוי בו נאשם 5 קפץ על אחד השוטרים; עיתוי החיפוש בתיקה של המערערת ע"י השוטרת ומיקומו; אופן תקיפת המערערת את השוטרת באמצעות תיקה, עליו היא העידה. נקודות אלה אינן עומדות בלב סיפור המעשה ואין להעצים כוחו של פרט שולי, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית, על פני התרשמותו של בית משפט מדברי הנוכחים באירוע. דוגמא נוספת לקו ההגנה של הסנגוריה היא טענת המערערת לפיה לקה בית המשפט המחוזי בשגגה ברורה בכך שקבע כי סבלה משבר בזרת, שעה שמדובר באמה. טענה זו, אף היא אין בה לגלות "התעלמות מראיה בעלת משקל מכריע או שגיאה עקרונית היורדת לשורש הדברים בהערכת הראיות ובקביעת העובדות" (וראו ע"פ 3470/08 פלוני נ' מ"י, אליו מפנה המערערת בכתב ערעורה). התיאור של השוטרים לרבות השוטרת טל, מצייר תמונה לפיה התנהגותה של המערערת הייתה חסרת רסן. היא תקפה את השוטרים תוך שימוש בידה וברגלה. אין לקבל את הטענה כי תרחיש כפי שתואר על ידי השוטרים אינו אפשרי. יוצא, כי אין באותם אי דיוקים עליהם הצביעה המערערת כדי להשמיט את הקרקע תחת עדות השוטרים באשר לתקיפתה אותם ולהביא לשינוי בתוצאה. ההרשעה נשענת על מהימנותה של גרסת השוטרת הנתמכת בגרסאות נוספות כאמור אשר הוערכו ע"י בית-משפט קמא כמהימנות ושאליהן נלוות ראיות חיצוניות, כגון סימני החניקה על צווארה של השוטרת ותצלומים שיש בהם לשפוך אור על האירוע אשר גרסת המערערת לגביהן נדחתה.

חוקיות העיכוב שביצעו השוטרים וחיפושם ברכב

5.        המערערת טוענת כי השוטרים הורו לה ולאחרים לצאת מהרכב מבלי לעמת אותם עם העבירה בה הם חשודים ומבלי לפרט את מהות החיפוש שלשמו הוצאו מהרכב. משכך, פעולת המשטרה לא הייתה חוקית, על כל המשתמע מכך. עוד טוענת המערערת שהשוטרים ביססו את עילת העיכוב למטרת בדיקת שכרות של נהג שלא נהג ברכב. היא מציינת כי אכן עולה מהחומר המודיעיני שנמסר לה כי מדובר בחשד לעבירות סמים, אולם מבקשת לנתק את "הקשר הסיבתי" בין החשד לעבירת סמים לבין החיפוש ברכב והוצאת הנוסעים מתוכו.

           סעיף 71 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) קובע כי על מנת לבצע חיפוש, יש להוכיח קיומו של "חשד סביר שבוצעה עבירה בת מעצר ולצורך גילוי ראיה יש צורך לחפש ברכב". קביעת בית המשפט המחוזי שהעיכוב היה כדין, מתבססת על מידע מודיעיני באשר לעבירות סמים. זהו ממצא עובדתי שאין להתערב בו. כאמור, אף הסניגור לא חלק על קיומו של מידע כזה. יש במידע להכשיר את עיכוב כלי הרכב על ידי המשטרה. יצוין, כי הגם ולא נמצאה ראיה כלשהי ברכב, לא "מבחן התוצאה" הוא הקובע. יש לבדוק את חוקיות הפעולה על פי המצב העובדתי בעת ביצועה.

           הסתייגות נוספת שהמערערת מעלה היא שהשוטרים לא גילו את טיב החשד העומד נגד יושבי הרכב. ושוב, שילוב של המצב העובדתי והמצב המשפטי יבסס את המסקנה כי לא נפל פגם בעריכת החיפוש בכלי הרכב. כותרתו של סעיף 72 לחוק הנ"ל היא "הנוהל בעיכוב". סעיף קטן (א) קובע:"על המבצע עיכוב יחולו הוראות סעיף 24, בשינויים המחויבים". לשונו של סעיף 24 לחוק הוא: "העוצר אדם יזהה עצמו תחילה בפני החשוד בציון...(ו)היותו שוטר, יודיע לו מיד שהוא עצור ויבהיר לו את סיבת המעצר בהקדם האפשרי". כאמור, סעיף 24 חל גם על ביצוע העיכוב, עם השינויים המחויבים. על כן, קמה חובה להודיע מהי סיבת העיכוב בהקדם האפשרי. ברם, סעיף קטן (ב)(2) מחריג את החובה ליידע את המעוכב, אם הדבר יוביל לסיכול ביצוע העיכוב. חריג נוסף המופיע בסעיף קטן ב(3) מתייחס לחשש מפני העלמת ראיה.

           בענייננו, ניתן להחיל את החריג הראשון על המקרה, ולמעשה גם לשיטתה של המערערת. הודגש בעיקרי הטיעון שהגישה כי השוטרים "יצרו הפרדה פיזית בין הנוסעים ומנעו מהם להיפגש" (ראו ס"ק 82 לעיקרי הטיעון). המערערת מצטטת מעדותו של חן ארפי, נהג הרכב, באומרו: "אני מנסה להתקרב ולשאול מה קרה...זה הרכב שלי...ומרחיקים אותי ולא נותנים לי לעבור תופסים אותי כאילו אתה לא עובר". עולה מדברים אלו, וביתר שאת מעדות השוטרים, כי תגובת הנוכחים במקום, לרבות המערערת, לא הייתה תמימה. התנהגותם של המעורבים היה בה דווקא כדי להגביר את החשד בדבר ביצוע עבירת סמים. הם הגדילו לעשות ואף ביצעו עבירות נוספות נגד השוטרים. בנסיבות העניין, השוטרים נאלצו להתמקד בנטרול התנגדות המעורבים ובהפגת החשש לסיכול הפעולה. לנוכח האמור, אין להתערב במסקנת בית המשפט קמא שלא נפל פגם בביצוע העיכוב על ידי המשטרה.